<h1>שו"ת הריב"ש סימן ש"ד</h1>
<h2>דף נה.</h2>
בתנאין שבין אדם לחבירו, ובלשון שטרות והסכמות, אין הולכין אחר לשון המקרא ולשון חכמים, אלא אחר לשון בני אדם ולפי מקומותיהם. דומיא דנדרים דקיי"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואף אם לשון בני אדם אינו מסכים ללשון המקרא. כדתנן בנדרים [מ"ט ע"א] הנודר מן המבושל מותר בצלי ואמרי' עלה בגמ' תנא רבי יאשי' אוסר, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ויבשלו את הפסח באש כמשפט, כלומר דבלשון המקרא צלי איקרי מבושל. ואמרי' עלה בגמ' לימא בהא קמפלגי דר' יאשיה סבר הלך אחר לשון התורה, ותנא דידן סבר בנדרים לך אחר לשון בני אדם. ומתרצינן לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולא פליגי מר כאתריה ומר כאתריה, באתריה דתנא דידן, לצלי קרי ליה צלי, ולמבושל קרי לה מבושל באתריה דרבי יאשיה, אפילו לצלי קרו ליה מבושל והא קרא קא נסיב אסמכתא בעלמא. דמשמע מהך סוגיא בהדיא, דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא אחר לשון התורה, ואפילו להקל דומיא דהתם, דלפי לשון תורה יהיה אסור בצלי, ואע"פ כן הולכין אחר לשון בני אדם ומותר בצלי, ואין משגיחין ללשון תורה.
